בגרמניה

בקיץ 2007 ובקיץ 2008 הנחתה דיאן סדנאות שירה ב- Unicorn Voice Camp שבצפון גרמניה. www.unicorncamps.de

מייסד המחנה בגרמניה, רא'ה פישר www.raaja-fischer.de, ודיאן נפגשו כאשר ילדיהם השתתפו בתוכנית חילופי תלמידים (כיתה י"א) בין תלמידים ישראלים וגרמנים הלומדים בבתי ספר וולדורף בשתי המדינות.

 

במשך שני קיצים עוקבים נסעה דיאן לגרמניה והנחתה סדנאות של שירה מהמסורת היהודית (עברית ויידיש), שירי עם ישראליים ופלסטיניים, ויצירות מקוריות משלה. המוזיקה, אשר פותחת לבבות וקולות, חשפה כאב רב שעלה בזמן שירת השירים. כאב אישי מאוד שקשור לשואה. כאב שנישא על ידי בני הדור השני והשלישי של בני העם היהודי והגרמני גם יחד, אשר מנסים להבין היום את משמעותה של היסטוריה משותפת זו. השירה הובילה גם למידה רבה של ריפוי, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית.

דיאן גם קיימה שתי הופעות בכנסיית Hitzaker (בשיתוף אורחים מיוחדים - מקהלת Clang Varben בניצוחו של רא'ה פישר), ובכפר האקולוגי Lebensgarten, Steyerburg. היא סיפרה את סיפורה האישי דרך המוזיקה, כאשר ביצעה את השירים שליוו אותה במהלך כל תקופות חייה.

הכפר האקולוגי Lebensgarten , Steyerburg

קונצרט בכנסיית Hitzaker עם מקהלת Clang Varben

דיאן מספרת על מקרה אחד, אשר הוביל לכתיבת השיר Healing the Children ("יד אל הילד") שמופיע בדיסק "קול הנשמה"

"זה היה ביום האחרון של מחנה Unicorn Voice Camp בצפון גרמניה ב-2007. רא'ה פישר, מייסד ומארגן המחנה, הסיע אותי לשדה התעופה הקרוב בעיר המבורג. הייתה זו פרידה מלאת דמעות, שכן האירועים, הקירבה שנוצרה, ותחושת הקהילה שהתפתחה בין המשתתפים בהרפתקה בת עשר הימים, נגעו בנו עמוקות. הרגשתי עדיין פתוחה ומחוברת בצורה עמוקה ביותר למשהו שהייתי מכנה אותו "האלוהים שבפנים" כאשר צעדתי אל מתחם המבדקים הביטחוניים של שדה התעופה ולאחריו אל עמדת ביקורת הדרכונים. בשלב זה כבר הייתי מורגלת כל כך לצלילי השפה הגרמנית ולאנשים הנפלאים והרגישים עמם חלקתי אוכל, שיר, את חלל האוהל, וחלק עמוק בליבי. חשתי שהגעתי להבנה עמוקה יותר של התכלית שלשמה באתי לעולם הזה.

 

בעמדת ביקורת הדרכונים פגשתי גבר גרמני גבוה ובנוי לתלפיות, לבוש מדים וחובש כומתה. לפחות לי הוא היה נראה גבוה, שכן שדלפק היה די גבוה והייתי צריכה להביט אליו מלמטה. הוא היה טיפוס אפרורי, בעל לסת נוקשה וחזקה. הוא לקח את דרכוני מבלי להביט בי כלל והחל לרפרף בו במהירות. ואז פנה אלי במבטא גרמני (שלא הייתה הגרמנית העדינה והנעימה ששמעתי בשלושת השבועות האחרונים). "אני רואה שאת גרה בישראל", אמר "אבל נולדת בארה"ב... את נוסעת דרך בודפשט... את כעת בהמבורג... והגעת לגרמניה דרך ברלין... האם היית פה לרגל עסקים???"

 

הוא המשיך לתחקר אותי ואני חשתי מיד בתגובת "הדור השני לניצולי שואה" שלי אותה הכרתי היטב מילדותי. שוב אחז בי פחד איום (דמיינתי את המגפיים השחורים, את הכלבים האכזריים, ואת מקלחות האימה... ). באותה נשימה גם כעסתי על עצמי מאוד בשל התגובה "הילדותית" והמפוחדת שלי.

 

חשבתי שנפטרתי מכל הכאב והפחד האלו. חשבתי שכבר סיימתי עם זה, אחת ולתמיד. אך אבוי, הנה זה שוב לפני, חזק מתמיד!

 

ושם עמדתי, אישה בת "50 פלוס", עם גיטרה על כתף אחת ותרמיל על השנייה, מלוכלכת עדיין מעשרה ימים בשדותיה הבוציים של צפון גרמניה. ודאי הייתי מראה יוצא דופן! הבטתי לראשונה בפניו מקרוב ואמרתי לו: "אני ילדה של העולם" והבנתי שהגרמנית שבפי טובה מספיק כדי לומר לו זאת בשפתו (פחות או יותר!). אז, בפעם הראשונה, הוא הביט אלי ממרומי עמדת הזכוכית שלו ועל פניו נסוך חיוך חם שלעולם לא אשכח. התחושה הייתה כאילו מחיצת הזכוכית בינינו התנפצה לאלפי רסיסים וראיתי את האור בעיניו כשהבטנו זה בזו באותו שבריר שנייה, אור אשר הזכיר לי שבכל אדם יש את "האלוהים שבפנים", בין אם הוא גרמני, יהודי, ערבי, שחום-עור, או בהיר.... ושכולנו מסוגלים לפתוח את ליבנו זה לזה אם רק נוכל להניח בצד את פחדינו.

 

את השיר Healing the Children ("יד אל הילד"), אשר נפתח במילים "אני ילד של העולם" התחלתי לכתוב בזמן שהמתנתי לאותה טיסה בהמבורג. שיר פשוט זה מדבר על ריפוי הילד שנמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, על ידי הסרת החומות שבנינו מסביב לליבותינו. השיר גם מוקדש לדורות העתיד של הילדים אשר יגדלו בפתיחות ובאהבה, וללא עול הפחדים והשנאה אשר דבקו באבותיהם".

חוויה זו השאירה רושם עמוק על דיאן. היא החלה לחפש אחר דרכים לבנות גשרים לשלום בין יהודים לערבים, הן דרך המוזיקה והן דרך החינוך. כמחנכת וכמורה לאנגלית ותיקה בבית ספר וולדורף, דיאן הצטרפה אל קבוצה קטנה של "חלוצים" אשר פעלו להקמת בית ספר וולדורף הערבי הראשון בישראל, בכפר הערבי שפרעם שבגליל המערבי, שאכן פתח את שעריו ב-2007.

חזרה לראש הדף