אודותיי

אני מרגישה שלא יהיה זה נכון לפתוח את סיפור חיי במילים "נולדתי בעיר ניו יורק...." שכן לתחושתי, הסיפור שלי החל הרבה קודם לכן, גם אם איני זוכרת זאת. הורי היו ניצולי שואה. אימי הייתה מפולין. היא שהתה ארבע שנים בגטאות ובמחנות ריכוז וכל משפחתה נספתה. אבי הגיע מגרמניה. הוא היה בן שש-עשרה כשהמלחמה החלה והוא העביר את השנים הבאות במנוסה מפני הנאצים. אבי נימלט לארצות הברית, שהה שם שנה אחת, ואחר כך חזר לאירופה לשנת המלחמה האחרונה כחייל אמריקאי. הורי נפגשו אחרי המלחמה בעיר ניו יורק.

 

עד הגיעי לגיל תשע כבר החלפנו מקום מגורים שש פעמים. גרתי בארבע מדינות שונות בארצות הברית וכן שנה באירופה. לבסוף התיישבנו בפיניקס, אריזונה.

 

בגיל שבע-עשרה קניתי גיטרה והתחלתי לבקש מאנשים ללמד אותי שירים. מעולם לא לקחתי אפילו שיעור גיטרה אחד. למדתי מעט פסנתר כילדה, אך רציתי להיות מסוגלת ללוות את עצמי כזמרת. הושפעתי מאוד מזמרי הפולק בני, זמני, בעיקר ג'וני מיטשל ובוב דילן. אני זוכרת בברור את היום בו קניתי את אלבומה של ג'וני מיטשל, "בלו" Blue. הנחתי אותו על הפטיפון ולא יצאתי מהחדר (למעט במצבי חירום) עד שלמדתי אותו לגמרי בעל-פה.

 

עזבתי את הבית כדי ללמוד באוניברסיטה בצפון אריזונה, בעיירת מכללות בשם פלאגסטאף, שם למדתי ביולוגיה בשל אהבתי הרבה לטבע. בנוסף, למדתי גם אמנות. מעולם לא עלה בדעתי ללמוד מוזיקה; שיעורי הפסנתר שלקחתי במשך שנתיים כילדה היו מנת "הלימוד הפורמלי" המרבית אותה יכולתי לסבול. ידעתי בוודאות שאיני רוצה להיות זמרת בסגנון הקלאסי, בטחתי בשמיעה המוזיקלית שלי, ונשארתי נאמנה למוסיקת הפולק אותה אהבתי. במהלך ארבע שנות שהותי בפלאגסטאף הופעתי בבארים ובמסעדות, לבד ועם אחרים, והיו אלה שנים נפלאות עבורי. במהלך שנת לימודי האחרונה באוניברסיטה, שיניתי כיוון... או שאולי כלל לא היה לי עדיין כיוון.

 

פגשתי כמה אנשים ששהו תקופה בישראל, והם סיפרו לי עליה רבות. נראה היה לי ששהייה שם עשויה לענות על כמה שאלות בוערות שאיתן התמודדתי כילדה יהודיה, בת לניצולי שואה. לכן, לאחר סיום לימודיי, יצאתי לשנה בארץ.

 

ומאז ועד היום לא חזרתי שוב "הביתה".

 

בקריאה חוזרת ביומני מקיץ 1979, נראה כי עניתי על רוב השאלות שהיו לי באותה עת ושהשגתי את רוב מטרותיי. הדבר לקח בערך 30 שנה.) לינק לדף: בגרמניה

 

תחילה התגוררתי כשישה חודשים בערד, במדבר הנגב, כמשתתפת בתוכנית WUJS ("הארגון העולמי של סטודנטים יהודיים"). אחר כך עליתי לצפון הירוק יותר, שם שקיבלתי את הצעת העבודה היחידה שהגיעה אלי, כסייעת מעבדה באוניברסיטת חיפה. במהלך שש שנות שהותי בחיפה פגשתי את בעלי, דסמונד. שם גם נולדה נעמי, הראשונה מבין שלושת ילדינו.

 

חברה מהעבודה  הזמינה אותי לפסטיבל הפולק "סולם יעקב".

 

בזמנו, נערך פסטיבל "סולם יעקב" בקיבוץ מחניים. למרות שהפסטיבל שינה מיקום מספר פעמים ב-35 השנים האחרונות, הוא מעולם לא איבד מאופיו הנפלא ואני הופעתי על במותיו בכל שנה ושנה.

 

באחד מערבי המוזיקה שם, בשנת 1983, בבניין אבן ישן ששימש כמועדון פולק, פגשתי את דני שרבן ודיויד רינג. חברנו יחד הקמנו את להקת "עשב כחול-לבן" (מוזיקת בלוגראס וקאנטרי) שפעלה במשך יותר מ-13 שנה ולבסוף הביאה את משפחתנו המתרחבת למושב יודפת שבגליל המערבי, שם נולדו עידן ומיה.

עשב כחול-לבן 1984

כאשר הגיעה בתי נעמי לגיל שבע, החלטתנו לשלוח אותה לבית הספר "וולדורף" שבקיבוץ הרדוף. לימודיה שם הובילו למעורבותי בחינוך וולדורף ולהשלמת סמינר להכשרת מורים בשיטת וולדורף. וכך, משנת 1992, אני מלמדת אנגלית ומלאכת יד בבתי הספר וולדורף. כאשר נפתח בית הספר וולדורף הראשון במגזר הערבי בעיר שפרעם בשנת 2007, הצטרפתי לצוות המורים שם כמורה לאנגלית. למוזיקה, כמובן, תפקיד משמעותי גם בשיעורי האנגלית שאני מעבירה.

בית ספר וולדורף שפרעם – ליווי מוזיקלי למחזה של כיתה ג'.

בצד לימודי הוולדורף, התחלתי ללמוד גם את שיטת השירה המבוססת על תורת האנתרופוסופיה - "גילוי הקול" - עם גיורא רפאלי מהרדוף.

בשיעורים אלו חשתי לראשונה את הקשר שבין המוזיקה – ובמיוחד הקול האנושי – לבין הרוח. אני נושאת עימי חוויות אלו מאז.

 

"עדה ודיאן" היה צמד מוסיקלי פעיל, שהופיע ברחבי הארץ במשך כעשור והפיק שלושה דיסקים.

(לינק ללחצן " עדה ודיאן " באתר)

 

"בעיקר דילן" היה שם הלהקה שהקמתי ביחד עם שי טוכנר (גיטרה, באנג'ו ומפוחית) ואדם מדר (כינור ומנדולינה), וכפי שניתן להבין מתוך שם הלהקה, ביצענו בעיקר שירים של בוב דילן:  

אחת מהנאות החיים הגדולות ביותר עבורי היא לנגן מוזיקה עם ילדי.

בני, עידן, מלווה אותי בטנור החם שלו, באלבומי תהילים שלי, "כזית רענן" ו"קול מעיני". (לינק לחצו באתר "לאלבומי תהלים").

ולעולם אין לדעת מתי אפרוץ לי לפתע בשירה ספונטאנית

אימי היקרה, אלה אדלר, עברה מן העולם הזה באוקטובר 2007. כמה ימים לפני מותה, טסתי מישראל לפיניקס, כשאני נושאת עימי שני חפצים חשובים מאוד שעמדו לשנות את המוזיקה שלי מקצה לקצה. האחד היה הגיטרה שלי.

 

במשך שעות שרתי וניגנתי לאימא. זו פשוט נדמתה הדרך היחידה בה ניתן היה לתקשר עמה שכן הייתה שרויה בתרדמת. אני בטוחה ששירתי הגיעה אליה בצורה העמוקה ביותר. היא הרגישה את נוכחותי ואני חשתי את תגובתה למוזיקה שלי.

 

הדבר השני שהבאתי עימי היה ספר שקבלתי שנקרא "הדרך היהודית במוות ואבל" מאת מוריס לאם.

(The Jewish Way in Death and Mourning by Maurice Lamm), אשר כלל פסוקי תהילים רבים אותם נהוג באופן מסורתי לקרוא לחולים ולנוטים למות. לפסוקים אלו הייתה השפעה עמוקה עלי והם הביאו לי נחמה רבה בעת ההיא. אז גמלה בליבי ההחלטה להלחין כמה מהפסוקים. הייתה זו תחילתה של דרכי המוזיקלית החדשה. חשתי כמה משפיעה המוזיקה במקומות של אבלות וכאב, פותחת את הלב ובונה גשר למשהו גבוה יותר. כיצד היא מאפשרת לעבור מהכאב של הגשמי, לממלכת הרוח.

 

מאז, אני כותבת הרבה מוזיקה קולית לשירי תהילים. אני כותבת הרמוניות לשניים, לשלושה ולארבעה קולות וכן בצורת "קאנון", כדי ליהנות משירת פסוקים קצרים אלו שוב ושוב. ההרמוניות יוצרות תחושת אחדות ו"נותנות כנפיים" למילים, כך שמשמעותן העמוקה יותר של פסוקים אלו יכולה להתגלות אישית לכל אדם באשר הוא.

 

באוגוסט 2009 התחלתי פרויקט הקלטות אשר נמשך כשנה. הפקתי את "כזית רענן" בשיתוף פעולה עם איל לומן, נגן רב אומן, מעבד וטכנאי קול, באולפן ההקלטות שלו ביודפת. ב - 2015 יצא לאור התקליטור של שירי תהלים השני שלי "קול מעיני". 

כיום, אני מנחה מקהלות וסדנאות שירה, מלמדת את שירי, ומופיעה איתם. אני מביאה את המוזיקה שלי לקבוצות של ערבים ויהודים אשר שואפים לתקשר ביניהם בדרך חדשה ולבנות אמון ופתיחות האחד כלפי השני, ובנוסף אני שרה לאנשים בימים האחרונים לחייהם. (לינק לדף: פעילויות)

                                                                                                                                  

בברכה,

דיאן קפלן

חזרה לראש הדף